<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ב' שער י"ד</h1>
<h2>דף לא:</h2>
גרסינן בפרק מציאות [ל"א ע"ב], איסור ורב ספרא עבוד עסקא בהדי הדדי, אזל רב ספרא פלג בלא דעתא דאיסור. אתו לקמיה דרבא. א"ל זיל אייתי תלתא דפלגתא קמייהו. ומסקנא דצריך לפחות ב"ד הדיוטות ואם חלק בפחות משלשה הדיוטות לא עשה ולא כלום. והוא שיודעין בשומא ונאמנים. כ"כ ר"ם פ"ה דשלוחין. וגרסינן פרק איזהו נשך [ס"ט ע"א] הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא בהדי הדדי, אזל חד מינייהו פלג [זוזי] בלא דעתא דחבריה, אתו לקמיה דרב פפא, א"ל מאי נפקא לך מינה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו. ומסקנא הני מילי טבי וטבי ותקלי ותקלי, אבל טבי ותקלי לא אלא בעו בפני ב"ד. וזה מ"ש הר"ם בפ"ה דשלוחין, בד"א שצריך בפני ב"ד [בשחלקו פירות אבל אם היו מעות המעות כחלוקים הם ויש לו לחלק שלא בפני ב"ד] ומניח חלק חבירו בב"ד, ובד"א שהיו המעות כולן ממטבע אחד ושוין, אבל אם היו מקצתן חדשים ומקצתן ישנים ואין צריך לומר אם היו מקצתן יפות ומקצתן רעות הרי הן כפירות ואין חולקין אותן אלא בב"ד. עד כאן.
<h2>דף סח:</h2>
ואם רוצים לעשות בעסק שיהא השכר או ההפסד לאמצע כיצד יעשו, כתב הר"ם ז"ל בפ"ו, יתן למתעסק שכרו בכל יום מדמי השותפות כפועל בטל (אלא) [של] אותה מלאכה דבטיל מינה. ולא פירש דבריו. אבל הענין [מובן] ממה ששנינו בפרק איזהו נשך, אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן מעות ליקח בהם פירות למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל בטל. [ותנו רבנן] כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי ר"מ. ופסק רי"ף כרבי מאיר וכן השיב בתשובה. וכתב ומיהו האי דאמר רבי מאיר בין מרובה בין מועט לאו בכולהו יומי דשותפותא קאמר, אלא בכל יום ויום קאמר, עד משלם יומי דשותפותא, דיהיב ליה כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מינה. והיינו דקאמר "בין מרובה בין מועט". כדפסקי ומתנו אהדדי לפום ההיא עבידתא דבטיל מינה ע"כ. ופירש רבינו חננאל כפועל בטל מאותה מלאכה, שנוטל כשיעור מה שהוא מוזיל ועושה, בשעה שאינו עושה מלאכה מרובה. שכל המלאכות יש להן זמן שאדם מוצא לעשות הרבה. ואז מתייקר שכר האומנין, וכשאינן מוצאין מלאכתן דיים, (ו)מוזילים ומשתכרים בפחות. וכתב עוד רי"ף, ואי בעו למפסק לכל יומי שותפותא פסקי, כרבא דאמר אי שקיל מלוה פלגא באגר דרי תרי תילתי בהפסד. ואי שקיל תילתא באגר דרי פלגא בהפסד. והוא טופייאנא דשקיל מיניה מן מנאתא דמלוה הוי לשכר עמלו ומזונו. והני מילי דחנוני וכיוצא בו, דלית ליה עיסקא אחרינא אלא האי עיסקא בלחוד. כדתניא [תוספתא פ"ד ה"ז] המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר, [אם היה] אומן לא יעסוק באומנותו, לפי שאין עינו על החנות בשעה שעוסק באומנותו. אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא ולא קא מבטל לה מיניה לא בעי באגריה כולי האי ע"כ. וזה מה שכתב ר"ם פ"ו, ואם היה לו עסק אחר כל שהו להתעסק בו עם מעותיו של זה אינו צריך להעלות לו שכר כל יום ויום, אלא אפילו העלה לו דינר בכל ימי השותפות דיו. ואם פחתו או הותירו יהיה לאמצע בשוה. ואם המתעסק הוא אריסו והיה לו עסק אחר אינו צריך להעלות לו שכר כלל, כדאמרינן התם [ס"ט ע"א] אריסא למרי דארעא משתעבד. וכבר האריך בענין העסק בענין שיהא מותר ר"ם בפ"ו של שלוחין ושותפין. ומשם תלקטנו ושם תמצא דיני הבהמה בדין גדולם.
<h2>דף סט.</h2>
גרסינן בפרק מציאות [ל"א ע"ב], איסור ורב ספרא עבוד עסקא בהדי הדדי, אזל רב ספרא פלג בלא דעתא דאיסור. אתו לקמיה דרבא. א"ל זיל אייתי תלתא דפלגתא קמייהו. ומסקנא דצריך לפחות ב"ד הדיוטות ואם חלק בפחות משלשה הדיוטות לא עשה ולא כלום. והוא שיודעין בשומא ונאמנים. כ"כ ר"ם פ"ה דשלוחין. וגרסינן פרק איזהו נשך [ס"ט ע"א] הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא בהדי הדדי, אזל חד מינייהו פלג [זוזי] בלא דעתא דחבריה, אתו לקמיה דרב פפא, א"ל מאי נפקא לך מינה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו. ומסקנא הני מילי טבי וטבי ותקלי ותקלי, אבל טבי ותקלי לא אלא בעו בפני ב"ד. וזה מ"ש הר"ם בפ"ה דשלוחין, בד"א שצריך בפני ב"ד [בשחלקו פירות אבל אם היו מעות המעות כחלוקים הם ויש לו לחלק שלא בפני ב"ד] ומניח חלק חבירו בב"ד, ובד"א שהיו המעות כולן ממטבע אחד ושוין, אבל אם היו מקצתן חדשים ומקצתן ישנים ואין צריך לומר אם היו מקצתן יפות ומקצתן רעות הרי הן כפירות ואין חולקין אותן אלא בב"ד. עד כאן.
<h2>דף קד:</h2>
כתב ר"ם בפ"ו דשלוחין ושותפין, כי בזמן ששניהם נושאין בממון נקרא שותפות. וכשהאחד נושא ונותן בממון אע"פ שהממון של שניהם נקרא עסקא. ונפקא מינה דכשהוא שותפות אם פחתו או הותירו הרי הוא לאמצע. וכשהוא עסק נקרא הנושא ונותן מתעסק. ושותפו [של] נושא ונותן נקרא בעל המעות.
גרסינן במציעא פרק המקבל, אמרי נהרדעי האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה. ניחא ליה למלוה דאי מתניס מפרע מיהא פלגא דבתורת מלוה. ואי איכא רווחא שקיל פלגא דאמרי' פקדון ברשותא דמריה קאי, וכמאן דאיעסק ביה איהו דמי. ולא מתחזי כרבית, משום דקא שקיל אגריה מיניה. וניחא ליה ללוה, דאי מתניס לא משלם אלא פלגא דבתורת מלוה, ואי איכא רווחא שקיל (מהאי) [מיהת] פלגא. ואע"ג דאמרינן דעסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, אינו רשאי המתעסק ליקח החצי שהוא המלוה. כדרבא דלהכי קרו ליה עיסקא דאמר ליה לאעסוקי ביה יהבי לך ולא למישתי שיכרא. וכן כתב ר"ם בפ"ז דשלוחין. ואם מת המתעסק לא יעשו מטלטלי אצל בניו. וכתב רי"ף ז"ל. והילכך אי איכא סהדי דהני מטלטלי מחמת ההוא עסקא נינהו שקיל להו מלוה בלא שבועה ואפילו מיתמי. ואי איכא עליה דמיתנא כתובה או שטר חוב וליכא נכסי למיתנא, לית להו מהני מטלטלי דעיסקא ולא מידי. אלא שקיל להו מרייהו לחודיה, דדיליה נינהו. דלא קננהו מיתנא אלא לאיעסוקי בהו בלחוד. וכיון דמית הדר עיסקא למריה. [ואי] (ו)איכא רווחא בההיא שעתא דמית לוה שקלי מיניה יורשים או בעל חוב מנתא דהוה שקיל מיתנא. ואי ליכא רווחא לא שקלי מיניה מידי אלא הדר עיסקא למריה. וכן הלכתא ע"כ. וכ"כ ר"ם פ"ז דשלוחין.
<h2>דף קה.</h2>
וגרסינן פרק המקבל, אמר רבא האי מאן דקביל עיסקא מחבריה ופסיד וטרח ומלייה ולא אודעיה, לא מצי אמר ליה דרי מהאיך פסידא בהדאי, דאמר ליה להכי טרחת ומלייתיה דלא ליקרו לך מפסיד עיסקי. וזהו מ"ש הר"ם פ"ז של שלוחין, המתעסק שהפסיד וחזר וטרח עד שהרויח, אינו יכול לומר לבעל המעות "בוא ונחשוב ההפסד". וגרסינן, אמר רבא חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה, תרי עיסקי וחד שטרא פסידא דלוה. ופירש רי"ף ז"ל כגון דיהב ליה מלוה ללוה מאה יריען במאתן דינרין, וכתב ליה חד שטרא במאה דינרים וחד שטרא במאה דינרים, וזבין לחמשין יריען מינייהו במאה ותלתין דינרין, וזבין לאידך חמשים יריען בשבעים דינרים. אי כתב להו בחד שטרא הוה אתי הני תלתין דרווחא ממלו להני תלתין דפסידא. והשתא דכתבי להו בתרי שטרי, כיון דמדינא שקיל מלוה תילתא באגר ודרי בהפסד פלגא, אישתכח דפסיד מלוה מקרנא דיליה חמשה דינרין (וקא) [דקא] שקיל עשרה מהנך דתלתין דאגר, ודרי חמשה עשר מהנך תלתין דפסידא. והיינו פסידא דמלוה. תרי עסקי וחד שטרא פסידא דלוה, דאתו תלתין דאגר דהני ממלו להנך תלתין דפסידא דאידך, ושקיל מלוה קרנא דידיה, ולא שקיל לוה כלום. דאילו אי כתיבו בתרי שטרי הוה ליה לוה שקיל חמשה דינרי רווחא והיינו פסידא דלוה, והשתא לא שקיל מידי. וכן כתבו ר"ם פ"ז דשלוחין ושותפין.
גרסינן בפרק המקבל במציעא, [אמר רבא] הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ורוח וא"ל אידך נרויח טפי מן דינא הוא דמעכב עליה. ואי אמר ליה הב לי פלגא רווחא אמר ליה רווחא לקרנא משתעבד. ואי אמר ליה הב לי פלגא רווחא ופלגא קרנא א"ל עיסקא להדדי משתעבד ואי א"ל נפלוג רווחא ונפלוג קרנא ואי מטי לך פוסדא דרינא בהדך, אמר ליה מזלא דבי תרי עדיף. ויש מהגאונים שאמרו דלית הלכתא כרבא. ורי"ף ז"ל כתב דהלכתא היא, דלא אשכחן מאן דפליג עליה. ורבא לא קאמר אלא [היכא] דידיעא מילתא לפום מנהגא דעלמא דאי שביק ליה לקמיה מיתוסיף ביה ריוחא. אבל היכא דידיעא מילתא לפום מנהגא דאי שביק ליה לא מתוסף ביה ריוחא לא קאמר רבא. כל שכן היכא דאיכא למיחש דאי מעכב ליה איכא פסידא. וכמו שכתב רי"ף ז"ל. והביא ראיה מההיא דרבי יהודה דאמר בשלשה פרקים מוכרים את התבואה לפני הזרע ובשעת הזרע ובפרס הפסח וכו' ואמר רבא דנפקא מינה לשותפות שכל אחד מעכב שלא יחלקו עד אלו הזמנים. וכתב ר"ם פ"ד, שותפין שהתנו ביניהן שיעמדו בשותפות זה עד זמן קצוב, כל אחד מהן מעכב את חבירו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה כל ממון השותפות, ואין אחד מהם יכול ליטול חלקו בקרן ולא בשכר עד סוף הזמן. נשתתפו סתם ולא קבעו להן זמן הרי אלו חולקין כל זמן שירצה אחד מהם, וזה נוטל חלקו מן הסחורה וזה נוטל חלקו. ואם לא היה באותה סחורה דין חלוקה או היה בחלוקה הפסד, הרי אלו מוכרין אותה וחולקין אותן הדמים שלקחו ממנה. היה זמן ידוע למכירת אותה הסחורה, יש לכל אחד מהן לעכב שלא יחלקו עד שתימכר הסחורה בזמן הידוע למכירתה. ואין אחד מהן נוטל לא מן הקרן ולא הריוח עד זמן החלוקה אלא אם כן התנו ביניהן.
וכתב הר"ם פ"ה, המשתתף עם חבירו בסתם לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה ולא יוליכנה למקום אחר ולא ישתתף בה עם אחרים [ולא] יפקיד ביד אחרים ולא יתעסק בסחורה [אחרת] ולא ימכור בהקפ(ד)ה אא"כ התנה מתחילה או שעשה מדעת חבירו. עבר ועשה שלא מדעת חבירו ואחר כך הודיעו והסכים למעשיו ה"ז פטור. ואין כל הדברים האלו צריכים קנין אלא מדברים בלבד. וכתב, שאם עבר בכל הדברים, (ו)כל פחת שיבוא מחמת שעבר חייב לשלם לבדו. ואם היה שם שכר מחמת שעבר, השכר לאמצע כפי שהתנו ביניהן בשכר. וכבר כתבתי דין השליחות.
וכתב ר"ם (פ"ה) [פ"ד] היה להם חוב של אחרים אינו יכול לומר לחבירו לא נחלוק עד שנגבה כל חוב שיש לנו אלא חולקין וכשיפרעו החובות יטול כל אחד חלקו. היה עליהם חוב לאחר, אם אינן אחראין זה לזה, חולקין וכשיגיע החוב לפורעו יתן כל אחד חלקו. ואם הם אחראין זה לזה כל אחד מעכב לחלוק עד שיגיע זמן השטר ויפרעו החוב. ולמה [מעכב] שהרי חבירו אומר לו הואיל וכל אחד חייב לשלם כל השטר נשא ונתן בדמים אלו עד שיגיע הזמן. אמר לו חבירו נחלוק וטול אתה הדמים כנגד כל השטר ועשה בהן סחורה לעצמך ותשלם כל השטר בזמנו, יש לו לעכב עדיין ולומר שמא יפסיד והשנים יותר מרויחין מן האחד. הנותן ממון לחבירו לילך למדינה פלונית לסחורה או לקנות בו פירות לסחורה או לישב בחנות, אינו יכול לחזור ולהחזיר ממון מן השותפות עד שילך למקום שהתנו ויחזיר או עד שיקנו אותן הפירות וימכור או עד שישב בחנות, שזה כמי שקבע לו זמן הוא.
<h2>דף קט.</h2>
תוספתא בפרק המקבל [פ"ט ה"ו]. [המקבל] שדה מחבירו ומת לא יאמר לבניו תנו לי מה שאכל אביכם, וכן הם לא יאמרו תן לנו מה שעשה אבינו. אלא שמין ונותנין. ומכאן ראיה למה שכתב ר"ם בפ"ה דשלוחין, אחד מן השותפין שמת בטלה השותפות או העסק אע"פ שהתנו. [ואע"פ] שיש מקום עיון, דברי הגאונים דברי קבלה הם ונקבל.
<h2>דף קטז:</h2>
גרסינן (ויש) בפ"ק דבתרא [ד' ע"א], לפיכך אם נפל הכותל, [המקום] והאבנים של שניהם. ופריך פשיטא, לא צריכא דנפיל לרשותא דחד מינייהו א"נ דפנינהו חד לרשותיה, מהו דתימא ליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קמ"ל. וכתב רי"ף ז"ל, שמעינן מהא, דמילתא דידיעא לתרי שותפי אע"ג דאיתא השתא ברשותא דחד מינייהו, לא נפקא מחזקתיה דאידך, מ"ט דשותפין לא קפדי אהדדי, הילכך לית להו חזקה אהדדי אלא בראיה א"נ לאחר חלוקה. וכ"כ הר"ם פ"ה דשלוחין. ודוקא כתב רי"ף "מילתא דידיעא לתרי", דאע"ג דפנינהו חד לרשותיה בלא עדים, הואיל ואנו מכירין אותם שהם של שניהם ועדיין [הם] שותפין אינו יכול לטעון שלי היא. אבל אי לא ידיעא לא הוי מוחזק לשניהם.
